שפתי חכמים, דברים ל״ב

1

שאני מתרה בהם בישראל. משום דק"ל מה לו למשה לצוות לשמים, וכי הוא מושל על השמים. וע"ק למה לקח עדות על ישראל, הרי עדיין לא חטאו. ל"פ שאני מתרה בהם בישראל, כדכתיב לעיל ל יט העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ, וזה לשון התראה הוא, וכמו בראשית מג ג העד העיד בנו האיש וגו'. כי עדיין לא דבר עם השמים והארץ כלום, ועכשיו דבר עמהם:

2

ותהיו עדים בדבר שכך אמרתי להם כו'. דק"ל דלמא ישראל לא יקבלו שמים וארץ להיות עדים. ול"פ שאמרתי להם, ר"ל כבר אמרתי להם:

3

וכן ותשמע הארץ. פי' אל תאמר מדלא כתיב האזינו השמים והארץ ואדברה, ודאי שני עניינים הם, אלא ר"ל וכן תשמע הארץ, שאני מתרה בהם בישראל ותהיה עד בדבר. והא דכתיב גבי שמים האזינו וגבי הארץ ותשמע, משום דמרע"ה היה קרוב לשמים, שהיה קרוב למיתה, והיתה עתה נשמתו דבקה למעלה, וכשאדם קרוב לחבירו שעומד קרוב אצלו, אומר לו האזין, ולכך אמר האזינו, אבל היה רחוק מן הארץ, לכך שייך בה לשון שמיעה. ומשום הכי לא כלל אותם כאחד לומר האזינו השמים והארץ ואדברה וכו'. והרא"ם פי', דמשום הכי לא כלל אותן, מפני שהשמים הם יותר נכבדים מן הארץ, משום הכי לא כללם בדבור אחד. ולפי פירושו אינו מתורץ למה שינה הקרא בלשונו, דגבי שמים כתב לשון האזנה וגבי הארץ כתב לשון שמיעה:

4

אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת כו'. וא"ת והא בפרשת נצבים לעיל ל יט פירש שם טעם אחר בפסוק העידותי בכם את השמים וגו'. וי"ל דלעיל גבי התראה, שצריכים העדים להתרות באדם שרוצה לעבור עבירה שלא יעבור, וא"כ קשה איך יעשו השמים והארץ התראה והא אין יכולין לדבר, דאין לפרש דמשה התרה בהם בישראל בפני השמים והארץ שלא יעברו, דהא באותו זמן לא רצו לעבור, והוי התראת ספק ולא שמיה התראה, ועל זה פירש"י הסתכלו וכו', והסתכלות כזה הוא כאלו דברו ההתראה בפה, והכא בשירה זה מדבר בעונשן של ישראל, שאם יעברו על מצות השם ויעבדו ע"א, וגבי העונש כתיב לעיל יז ז יד העדים תהיה בו בראשונה, לכן פי' כאן טעם אחר:

1

זו היא העדות שתעידו כו'. דק"ל היאך תלוי זה הדבר בכאן. ומפרש דשפיר תלוי בכאן, דזו היא העדות וכו':

2

כאשר יערפו השמים טל ומטר. י"ל שרוצה לפרש והיאך משמע זה מפסוק שאמר להם לישראל כן שהתורה הוא כמטר. ומפרש שה"ק קרא כאשר כו'. ומנליה לרש"י לפרש דלקחי היא תורה. משום דכתיב משלי ד ב כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. וטעמא מאי, משום דלקחו מיד אל יד, שנאמר להלן לג א מימינו אש דת למו, ר"ל משרע"ה לקחה מימינו של הקב"ה. ולמה נקרא תורה חיים, משום שנאמר משלי ג יח עץ חיים היא למחזיקים בה:

3

שהכל שמחים בו כו'. מה שאין כן במטר. ואחר כך מדמה אותה לרוח, דהוא נמי טוב יותר מן הטל, והוא מוסיף והולך:

4

לשון רוח סערה כו'. דסמך ושי"ן מתחלפין:

5

עטיפת הארץ כו'. פי' דשא כולל מיני עשבים רבים, שהיא לבישת הארץ וכיסויה, ונקרא דשא. והעשב הוא כל מין ומין בפני עצמו קרוי עשב. ועיין בפרשת בראשית א יא:

1

הרי כי משמש בלשון כאשר כו'. דאי אפשר לפרש שהוא נתינת טעם אשלמעלה:

2

שעונין ברוך שם כבוד מלכותו וכו'. וא"ת דלמא עניית אמן. ותו מנליה לפרש במקדש דלמא במדינה נמי. וי"ל הואיל דכתיב הבו גודל, ואמן לאו גדולה היא אלא האמנת דברי המברך, וכתיב נמי כי שם ה' אקרא, משמע שם של ד' באותיותיו, ואסור להזכיר השם של ד' בגבולין, כי אם במקדש היו מזכירים השם באותיותיו:

1

אע"פ שהוא חזק כו'. דק"ל למה קרא משה רבינו ע"ה להקב"ה צור. ותו מאי תמים דהזכיר הכא, וכי פעולתו של הקב"ה אינה תמימה. לכן פי' אע"פ כו':

2

ואף על פי שמאחר את תגמולם כו'. דק"ל למה אמר הלשון של אמונה. ומפרש דקאי אמתן שכרן של צדיקים, שהוא לזמן ארוך בעה"ב, לכן שייך ביה לשון אמונה:

3

אף לרשעים משלם כו'. ר"ל דפסוק זה כפול לשון הוא, מדכתיב אל אמונה ודאי אין עושה עול. אלא אף לרשעים. דהוה אמינא דלא משלם להן שכרן אלא מנכה להן מצוה נגד עבירה, ועל העבירות הנותרות הוא מעניש אותן, קמ"ל דאין מנכה עבירה נגד מצוה, אלא משלם להם שכר המצות בעה"ז, כדכתיב לעיל ז י ומשלם לשונאיו אל פניו כו', כדי שיהא עונש של עבירות בעולם הבא מרובה:

4

הכל מצדיקים עליהם את דינו כו'. ר"ל שרוצה לפרש מלת צדיק וכו', דלשון צדיק נאמר על מי שקונה בעצמו שלימות הרבה, וזה אין שייך בהקב"ה חלילה. ומתרץ הכל מצדיקין כו'. והרא"ם פי' הוצרך לפרש הכל מצדיקין כו' מפני שאי אפשר לומר שהכתוב מעיד על צדקתו ית', כי לא יעלה על דעת היפך זה, וכ"ש אחר שנאמר עליו שהוא אל אמונה ואין עול. ומפני שיש לטעות ולומר שמלת צדיק וישר הם תוארים להקב"ה, משום הכי פי' דשניהם הוא תואר השם מפי הבריות וכו', ר"ל שהכל מצדיקין עליהן את דינו:

5

וישר הוא וראוי להצדיקו. ר"ל שישר לבריות לעשות כן. וקאי וישר על הבריות. אבל אין לומר שקאי וישר על הקדוש ברוך הוא, כיון דצדיק קאי אבריות ולא אהקדוש ברוך הוא, ה"ה נמי מלת וישר קאי נמי אבריות ולא אהקב"ה. וק"ל:

1

חבילו להון לא ליה. ר"ל ולא ליה להקב"ה. והכי משמע הקרא, השחיתו, ולמי השחיתו, וקאמר לא ליה, כלומר לא להקב"ה. ויהיה לפי זה מלת לו דבקה עם מלת לא הבא אחריו, לא עם מלת שחת. ולפי לשון הכתוב ה"ל לתרגם וליה לא, אלא שתרגם אותו אחר הלשון הנהוג. והוצרך להוסיף מלת להון אחר מלת שחת, כי בזולת זה אין לו הבנה לקרא, דלמי שחת, ולא יפול עליו מלת לו לא, כיון שאין אנו יודעים למי שחת. רא"ם:

2

בניו היו וכו'. דק"ל למה קרא אותן בניו כיון שחטאו:

3

מומם של בניו היה ולא מומו. דק"ל למה כתיב מומם ולא כתיב מום סתם. ויהיה מלת בניו דבקה עם שחת, כאלו אמר שחתו בניו. וזהו שתרגם חבילו להון, וכאילו אמר, שחתו בניו לא לו והיא מומם, פי' ולא מום שלו. והוא עצמו מה שאמור למעלה שחת לו לא, אלא שכפל הענין במלות שונות, כמנהג השירות והנבואות. רא"ם:

4

ומקיפין אותו סביבות הגדיל. כמו שעושין פתילה לנר של שמן, שמקיפין סביב הקש:

1

וכי לפניו אתם מעציבין כו'. ר"ל אתם עושים מעשים מעציבים. ולמה אין ראוי לעשות, שיש בידו להפרע מכם. ועוד, שהטיב לכם בכל הטובות. ואין להקשות מנא ליה לרש"י שאלו שני הטעמים אמר להם. י"ל כדמפרש ואזיל, דכתיב עם נבל, ששכחו את העשוי להם דהיינו שהטיב להם, ולא חכם, להבין את הנולדות דהיינו שיש בידו להפרע מכם, כמו שעשה לדור המבול ולדור הפלגה ולאנשי סדום, ש"מ דמלת הלה' וגו' כולל נמי שני טעמים:

2

שקנאך. לשון קנין:

3

שקננך בקן הסלעים כו'. לשון קן. פי' דק"ל מדכתיב קנך שהוא לשון קנין, איך שייך לומר אביך, דהא לגבי אביו אין נופל לשון קנין. לכן פי' שהוא לשון קננך. ותו ק"ל דאם הוא לשון קן, היה לינקד בחיר"ק תחת הקו"ף, וגם ה"ל להדגיש הנו"ן, מלשון כנשר יעיר קנו להלן פסוק יא. לכן פי' שהוא מלשון תיקון. ואין להקשות מנ"ל שהוא מלשון תיקון, דלמא הוא מלשון קנין ומלשון קן. א"כ ה"ל לנקוד קונך בחול"ם, מלשון קונה שמים וארץ בראשית יד כב. ואין לפרש מלשון תקון ולשון קננך לחוד, ולא לשון קנין, א"כ חסר תי"ו של מלת תקון. אלא ע"כ צ"ל כל שלשה לשונות:

4

אומה באומות. דק"ל מה שבח זה שעשה אותם, הא כל העולם עשה. לכן פי' אומה באומות, ר"ל בחר בך מכל אומות העולם:

5

בכל מיני בסיס וכן. וכן הוא נמי לשון בסיס, אלא בסיס מלשון ארמית וכן מלשון עברית:

6

מכם כהנים מכם נביאים ומכם מלכים כו'. משא"כ בשאר אומות דלוקחין מלך ממדינה אחרת:

1

ד"א לא נתתם לבבכם על שעבר. ר"ל היה ראוי לכם לזכור ימות עולם, וכיון דלא עשיתם, לכל הפחות בינו שנות דור ודור להבא כו'. והוצרך לפרש ד"א וכו' משום דלפי' ראשון קשה כפל לשון, דהא כבר נאמר זכור ימות עולם, וגם דור אנוש ודור המבול בכלל. לכן פי' ד"א. ולפי ד"א לחוד נמי קשה, כי אין שייך לומר לשון הבנה אדבר שאינו בעולם הזה, אלא בעה"ב אשר עין לא ראתה בלתי אלקים לבדו. לכן פי' גם טעם ראשון:

2

אלו החכמים. כי מלת זקן נוטריקון זה שקנה חכמה:

1

את חלק נחלתן הציפן ושטפם. ר"ל מה היה חלק נחלתן, הציפן ושוטפן:

2

שעתידין לצאת מבני שם כו'. דאל"כ למספר ל"ל. והכי משמע הקרא, בהפרידו בני אדם, דהיינו כשהפיץ דור הפלגה, יצב גבולות עמים, ר"ל שלא העבירם מן העולם. ולמה עשה כן, למספר בני ישראל, ר"ל בשביל ישראל שיצא מן שם:

3

ולמספר שבעים נפש של בני ישראל כו'. ר"ל שרוצה לפרש עוד ענין אחד, וה"ק הפסוק, יצב גבולות עמים, רצה לומר עשה אומות הרבה, ובמה עשה, ומפרש למספר בני ישראל, רצה לומר מספר של שבעים נפש שירדו למצרים עשה, דהיינו שבעים אומות. ויהיה מאמר יצב גבולות עמים נדרש לפניו ולאחריו כדפי'. והוצרך רש"י לשני טעמים, דלטעם ראשון קשה למה לי מלת גבולות, לא היה לו לכתוב רק יצב עמים למספר בני ישראל, גבולות למה לי. ולטעם אחרון קשה, כיון שהכעיסו לפניו, למה לא איבדם מן העולם. לכך צריך גם לטעם ראשון:

1

לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם כו'. משום דכל כי הוא נתינת טעם אלעיל מיניה, הכי נמי משמע שרוצה ליתן טעם אלעיל:

2

והוא השלישי באבות כו'. ר"ל לכך קרא ליעקב חבל נחלתו:

3

והוא ובניו היו לו לנחלה. דק"ל למה לא כתיב אברהם או יצחק. ומתרץ הוא ובניו היו לו לנחלה, אבל לאברהם היה ישמעאל דלאו נחלתו הוא, וליצחק היה עשו. ואף על פי שכבר נאמר למעלה שמה שלא אבדם הוא בעבור מספר בני ישראל, שהם מבני שם, מכל מקום עדיין לא פירש שם מה עניינם של מספר בני ישראל, עד שינצלו אנשי דור הפלגה בעבורם. ופירש כאן הטעם מפני כי יעקב וגו' היה כבוש ביניהם. אע"פ שממאמר כי חלק וגו' לא יובן שהיה כבוש ביניהם, אך כיון שהוא נתינת טעם למה שכתיב למעלה יצב גבולות עמים למספר ב"י, שפי' בעבור מספר בני ישראל שעתידים לצאת מהם, דהיינו שהיה כבוש ביניהם. רא"ם:

1

אותם מצא לו נאמנים כו'. רצונו בזה, מאי טעמא לא רצה נמי עשו וישמעאל לנחלתו, שהם מבני אברהם ויצחק כמו בניו של יעקב:

2

שכפהו עליהם כגיגית. והטובה בזה כדי שיהיו כמו אנוסים, ולא יוכל לשלחם כל ימיו כדין אנוסה לעיל כב כט. וכן פירשתי בפ' וישמע יתרו שמות יט,יז. ואין להקשות מנ"ל לשלשה אלו. י"ל דהי מינייהו מפקית. א"נ דהקרא מפרש שלשתן, דקאמר יסובבנהו יבוננהו, שסיבב אותן בשעת נתינת התורה, דהיינו כפה עליהם הר כגיגית. יסובבנהו יצרנהו, מנחשים, דהיינו שהקיפם בענני כבוד והרג כל הנחשים והעקרבים. יסובבנהו יצרנהו כאישון, מן האומות, דהיינו שסבבן בדגלים:

3

הוא השחור שבעין כו'. ולמה נקרא אישון, משום דנראה כדמות איש קטן. כמו שנראה דמות איש במראות הנשים, דאישון לשון של איש. וע"ש. רבינו בחיי:

4

אשרינון כו'. פי' שהתרגום מתרגם כך על יסובבנהו, ומפרש זה אהל מועד כו':

1

נהגם ברחמים ובחמלה כו'. מכאן והלאה חזר לספר הטובות שעשה להם מעת צאתם ממצרים, והם שכחו את הכל:

2

בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה כו'. פי' שוכה ענף עצים:

3

שדי לא מצאנוהו שגיא כח כו'. רש"י אומר כן, והכי פירושו, שדי, דהיינו הקב"ה, לא מצאנוהו שגיא כח, ר"ל דאע"ג דהוא שגיא דהיינו חזק, לא נוהג בכח עם הבריות:

4

שנאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר כו'. מסיני בא אינו מן מניין ד' רוחות, אלא שיצא מסיני לקראת ישראל. ואלו הן הד' רוחות, וזרח משעיר. הופיע מהר פארן. ואתה מרבבות קודש. אלוק מתימן יבוא. ויש מקשים והא רש"י פירש לעיל קרא וזרח משעיר למו וגו' על העובדי אלילים שלא רצו לקבל עליהם את התורה, וכ"פ רש"י לקמן בפ' וזאת הברכה לג ב, וכאן פי' הקרא לד' רוחות העולם. וי"ל דתרוייהו איתנהו ביה, דאי לד' רוחות לחוד נכתב הקרא, א"כ קשה למה קרא שמות הרוחות בשמות אלו, מה שלא קרא ד' רוחות העולם בשמות אלו בכל התורה כולה, אלא ע"כ צריך לומר דקאי נמי על הגוים. ואלו לע"א לחוד הוה אתי, למה לא הזכירן בשמותן בהדיא. אלא ע"כ תרווייהו איתנהו ביה. ולעיל בפסוק ימצאהו, שמספר בשבחן של ישראל, מביא הטעם שדרשו על הע"א שלא רצו לקבל התורה, ובפסוק כנשר יעיר קנו, שבא לספר בטובתו של מקום שהטיב לישראל, מביא טעם השני:

1

ה' בדד ובטח כו'. והכי קאמר הפסוק, וה' נהג את ישראל בדד ובטח. אבל אין לומר דה' היה בדד, דזה פשיטא, אלא מלת בדד שב אל העם, כלומר שלא היו צריכין לשום אומה ללכת עמהם מרוב בטחונם. ויהיה מלת ינחנו עתיד תחת עבר:

2

לא היה כח באחד כו'. ר"ל זהו פי' בטח, כלומר שלא פחדו שמא יקום שום אחד מכל אלהי הגוים להראות כחו להלחם עמהם, משום דלא היה כו':

3

ורבותינו דרשוהו על העתיד כו'. ר"ל קרא דה' בדד:

4

ואני אומר דברי תוכחה הם כו'. רצונו בזה דאיך שייך לפרשו על העתיד, כיון שעכשיו מדבר דברי תוכחות עמהם, א"כ איך יתכן שיתנבא בכאן באמצע התוכחה על העתיד. ל"פ ואני אומר כו', כלומר אף שהוא דבור על העתיד, מ"מ גם הם דברי תוכחה על העניינים וכו':

5

לפיכך צריך לישב הדבר לכאן כו'. ר"ל לכך הקרא של ה' בדד ינחנו הוא משמע להבא ולעבר:

1

כל המקרא כתרגומו. פי' שיתן להם א"י. וכי תימא אם כן הל"ל וינחילנו וגו', מאי ירכבהו, וכדמפרש ואזיל:

2

אלו פירות ארץ ישראל כו'. ק"ל וכי במקום אחר לא יאכלו, ל"פ אלו פירות כו':

3

מעשה באחד. דק"ל והיאך בא זה שהיו יונקים דבש מן הסלע:

4

שאמר לבנו בסיכני. בסיכני שם מקום:

5

ואתה מעלה קציעות מתוכה כו'. וקציעות הם קשים כמו סלע, ואפילו הכי היה דבש עליהם, וא"כ היו יונקים דבש מן הסלע:

6

כשאינו דבוק לתיבה של אחריו נקוד חלמיש כו'. דק"ל למה נקוד חלמיש בשו"א תחת הלמ"ד, הוה ליה למינקד חלמיש בקמץ, כמו תהלים קיד ח חלמיש למעינו מים. לכך מפרש כשאינו דבוק כו', אבל כאן דבוק:

7

אלו זיתים של גוש חלב. גוש חלב, שם מקום:

1

חלב של צאן וכשהוא דבוק כו'. דק"ל למה נקוד וחלב בשו"א תחת החי"ת וצירי תחת הלמ"ד, הוה ליה למכתב וחלב כולו בקמ"ץ:

2

כמשמעו. נראה דהצעת רש"י כך הוא, כרים, כבשים. והשתא אתי שפיר דאלים הוי פירושו כמשמעו, דבלא זה הוה אמינא דאילים הם כבשים, ולמה נקראו אילים שמחזיקים ומעשרים את בעליהן, ואילים מלשון יחזקאל יז יג ואת אילי הארץ לקח, שהוא לשון חוזק. אבל השתא שפירשתי כרים, כבשים, אין אנו צריכים לדחוק ולפרש ואילים מלשון חוזק, אלא אילים פי' כמשמעו:

3

וגסין ככוליא. דאם לא כן, למה מדמה לחלב כליות ולא לשאר חלב:

4

היה שותה כו'. ר"ל שכך הפי' של פסוק, ודם ענב היה שותה וכו':

1

יש לשון קל כו'. רצונו בזה כיון שהוא מלשון כיסוי ה"ל להדגיש השי"ן, כמו שמצינו בכל מקום שלשון כיסוי מודגש:

2

היה נשמע כסית את אחרים כו'. אבל עכשיו הוא משמע שאתה מכסה את עצמך:

1

הבעירו חמתו וקנאתו. פי' שכל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר:

1

דלית בהון צרוך כו'. צרוך פירוש כח ויכולת. והוצרכו לפרש כן, מדכתיב אחריו אלהים לא ידעום, ואם היה פירוש לא אלוה כמשמעו, איך קראו אחר זה אלהים. הרא"ם:

2

אלו היה בהם צרוך. רצ"ל שלא תקשי מדכתיב לא אלהים, משמע אבל אם היה בהם צרוך כגון כוכבים ומזלות לא היו מקניטים לו, ואיך יתכן זה, הרי כתיב לעיל ד יט פן תשא עיניך וגו' לירח או לכל צבא השמים וגו':

3

לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו. וא"ת והא לעיל בפרשת כי תשא שמות לב יא פירש"י למה יחרה אפך, כלום מתקנא גבור אלא בגבור כו', וא"כ למה תהא קנאה כפולה. וי"ל לעיל גבי תפלה לפייס הש"י אמר משה למה יחרה אפך כלום מתקנא וכו', אבל לענין עונש כשבא הקב"ה לענש על ע"א העובדים אותם, אז העונש יותר גדול במי דלית ביה צרוך:

4

לא יראו מהם כו'. ויהיה כנוי שערום כמו בני יצאוני ירמיה י כ יצאו ממני, פן תשבענו משלי כה טז תשבע ממנו, הכי נמי שערום, שערו מהם:

5

ויל"פ עוד שערום כו' שעירים הם כו'. ויהיה ג"כ פה כנוי שערום מהם, רק פירוש מהם פירוש ממין השעירים, שהם השדים הנזכרים למעלה. ופי' שערום, עשו שעירים, כמו מאלמים בראשית לז ז עשו אלומים. רא"ם:

1

ומתישים כחו מלהטיב לכם. והוא מלשון תשש כחו כנקבה. ולפירוש ראשון יהיה מלת תשי מגזרת נשיתי טובה איכה ג יז:

1

מה תעלה בהם בסופם. כי המבוקש הוא אינו רק לדעת מה יהי' עליהם באחרונה, לא מה יהא אחריתם, כי אחריתם הוא המיתה, ובלאו הסתרת פנים כל הילודים למות, אלא מה יהא עליהם פורעניות בשביל הסתרת פנים:

2

מהפכין רצוני לכעס. לא שהם מתהפכין כפי המובן. והוכחתו מדכתיב כי וגו', וכל כי הוא נתינת טעם אשלמעלה. וק"ל:

3

אין גדולי נכרים בהם כו'. ופי' אמן מלשון אסתר ב ז ויהי אומן את הדסה. והוסיף מלת נכרים, כי בזולת התוספות יהיה המובן ממנו שאין גדולי בם, כלומר שלא גדלתים, לכן הוסיף מלת נכרים:

4

ד"א אמון לשון אמונה כו'. דלטעם הראשון היה קשה למה לא נאמר אומן בוי"ו, ל"פ ד"א כו'. ולד"א קשה היה לו לומר אמון:

1

בכם עד היסוד. הוסיף מלת בכם וכן מלת ארצכם, דבלאו הכי לא היינו יודעים את מי תיקד או לאיזה הארץ:

2

ירושלים המיוסדת על ההרים כו'. דאל"כ מוסדי הרים ל"ל, הרי כבר כתיב שתאכל הארץ בכלל. אלא ר"ל ירושלים שהיא מיוסדת על ההרים, ויחדה בפני עצמה לחשיבותה:

1

ד"א אספה אכלה כו'. כלומר כל רעות אכלה בם, שלא תשאר שום רעה מהרעות אלא כלם יכלו עליהם, ע"ד חצי אכלה בם שכל חצי אזרוק בם. והוצרך לד"א, כי לטעם ראשון קשה היה לו ליכתוב אספו מלשון ספו שנה על שנה, ולא אספה בה"א מלשון תספה. ולד"א לחוד נמי קשה, דהא כתיב אחריו חצי אכלה בם, דהא החצים נמי בכלל רעות הם. ויש מקשים לעיל בפ' אתם נצבים כט יח פירש"י ספות הרוה לפי שאוסיף לו וכו', וכאן פי' ספות הרוה מלשון חיבור. וי"ל דכל הוספה שהוא מוסיף על דבר אחר, ממילא הוא מתחבר אליו. ולפי זה יהיה הוספה וחיבור פי' אחד, וענין אחד להם. ופי' לעיל לשון הוספה, לפי עניינו, דלא שייך לומר אחביר, דהא אין לו עונש על השוגג, ואיך יאמר אחביר פורענות לפורענות, משום הכי פירש לשון הוספה, וכאן שלא הזכיר שום שוגג אלא המזיד, פירש לפי עניינו לשון חיבור. ועוד נ"ל ליישב די"ל דפשוטו של אספה הוא בכ"מ לשון הוספה הוא, אך כאן א"א לפרש לשון הוספה, דהוי משמע הקב"ה יוסיף עליהם פורענות יותר ממה שחטאו, וזה אינו, דאין הקב"ה נפרע אלא כפי שהרשיע האדם לפניו. לכן הוכרח לפרש כאן שהוא לשון חיבור. ולכן הביא רש"י כל הני קראי ופירש אותן מלשון חיבור, כדי שלא תקשה בתחלת המחשבה על פירושו שפי' מלת אספה מלשון חיבור מכל הני מקראות שהביא ודו"ק. וכעין זה פרשתי לעיל בראשית יד יד גבי וירק את חניכיו ע"ש:

1

דהוה מהפך במזיא. זה לשון הגמרא מגילה יח.. ורצונו בזה שיש לו ראייה לפירושו של רבי משה הדרשן:

2

מעשה היה כו'. רצונו בזה דהל"ל ושן חיות, כיון שחיות הן עומדים לנשוך ולא בהמות:

1

חדרי לבו נוקפים עליו כו'. דאי כמשמעו בחדרי הבית, הל"ל ומחדרים פחד, שלשון פחד נופל על דבר הקרוב, ואימה על דבר הרחוק, כדכתב רש"י בפרשת בשלח שמות טו טז בפסוק תפול עליהם אימתה. מהר"ן:

2

ד"א ומחדרים אימה בבית תהיה כו'. כי לפי' ראשון קשה, היכן מצינו בקרא שחדרי לב נקראים בשם חדרים סתם, ל"פ ד"א וכו'. ויהי' פי' חדרים כמשמעו. ולד"א קשה, למה אמר בחדרים אימה, דהא בעיר היה נמי דבר, הל"ל ובפנים אימה היפך ממלת בחוץ, לכן אמר עוד ד"א על עבירות שעשו בחוץ, כלומר בגלוי, ועל שעשו בחדרי חדרים שלא יראה אותו שום אדם. ולפירוש זה של הד"א קשה, א"כ יהיה מקרא קצר, שלא נקט קרא לשון עשיה, א"כ ה"ל לינקד המ"ם של מחדרים בחיר"ק, דהוה פי' כמו מן עבירות שעשו בפנים. לכך צריך לד"א. ולשני פירושים אלו קשה, למה נקט קרא אימה, ה"ל לומר מחדרים דבר. לכן צריך גם לטעם ראשון:

1

ויש פותרים אותו כתרגומו כו'. פי' יש פותרים כפי הנגלה, שיהיה אפאיהם מלשון אף, ויהיה האל"ף הראשונה לשון המדבר, כאלו אמר אשים אפי אליהם, או בהם, וזה לא יתכן וכו':

2

והאל"ף התיכונה אינה ראויה בו כלל. פי' ועוד סתירה אחרת:

3

ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא כו'. כוונתו של אונקלוס במה שפירש יחול רוגזי עליהון אחר לשון הברייתא וכו', שהמכוון מזה הוא שיחול רוגזי עליהון, שיהיו כאלו אינם וכו', ואין פירושו כמשמעו, כמו שמבינים אותו היש פותרים:

1

אם לא שכעס האויב כו'. פירש שמלה הזאת מורכבת מן לו, שפירושו אם, ומן לא. ואע"פ שהמלה כתובה ביו"ד, לפי שהמלה נקראת בציר"י, והציר"י מביא אלף. והוסיף שתי מלות עליהם להשחית, מפני שבזולת עליהם לא היינו יודעים על מי הכעס. ועוד מה הוא ענין הכעס:

2

ואם יוכל להם וישחיתם כו'. הוסיף כל זאת, שבזולת זה לא יתכן לומר ידינו רמה וגו', כיון שלא השחיתם מה רמה ידם:

1

שאלו היו חכמים כו'. הוסיף שי"ן על מלת לו, מפני שמאמר לו וגו' אינו התחלת הדבור, רק הוא ראיה על מאמר כי גוי אובד עצות המה, שאלו היו חכמים וכו':

2

לסוף פורענותם של ישראל. פי' ולא לאחריהם של עצמם, ואיכה ירדוף וגומר הוכחה לזה שקאי על סוף פורענות ישראל, כי איכה ירדף אלף הוא פי' מלת זאת ומלת אחריתם:

1

ממנו אלף מישראל. לא אחד מישראל אלף ממנו, דהא קללה תחשב כאן. יש מקשים, והא מדה טובה מרובה ממדת פורענות, והנה במדה טובה כתיב ויקרא כו ח ורדפו מכם חמשה מאה, ובפורענות ירדוף אחד מהם אלף מישראל. ויש לתרץ הפורענות שנאמר בשירה זו, יוצא משורת הדין. והוא שנאמר במגילת איכה א ט ותרד פלאים, שהיתה ירידתם בדרך פלא שלא כדין המדות:

1

כל צור שבמקרא כו'. ר"ל והיכן נזכר סלע במקרא:

1

משקה מר ראוי כו'. כאלו אמר בעבור שמגפן סדום גפנם, לכן אשכלות מרורות ראוי להם:

1

כוסם שהוא אכזר כו'. כוסם פירושו של פתנים:

2

אויב אכזרי יבא כו'. ר"ל וה"פ של קרא אויב אכזרי כו':

1

פרי גפנם כו'. רצ"ל מאי דכתיב הלא הוא וגו' לשון יחיד, הלא הם וגו' הל"ל, לפי מה שיהי' פי' של כמוס וגו' כסבורים הם ששכחתי מעשיהם כו' דהיינו לשון רבים, ל"פ הלא הוא פרי גפנם, כלומר הא דכתיב לעיל גפנם וגו' פירוש פרי גפנם, ועל זה קאי הלא הוא וגו'. וא"ש דפרי נמי לשון יחיד הוא, ולכן נמי אמר הוא לשון זכר, ולא היא. ואע"פ שתבואה היא לשון נקבה, כיון דפרי הוא לשון זכר:

1

עמי נכון ומזומן. ר"ל איך נופל לשון לי על הקב"ה, דלי משמע שיבא אליו מזולתו, וזה לא יתכן לומר גבי הקב"ה, דמאין יבא לו, הרי כבר הכל ביד הקב"ה הוא. ל"פ לי כמו עמי:

2

פורענות נקם וישלם להם כו'. רצונו בזה שלא תקשי וכי יש ממשות בנקמה דכתיב לי נקם ושילם, דהיינו פי' עמי דמשמע שיש ממשות בה:

3

ויש מפרשים ושלם שם דבר כמו ושלום. ופירוש לי הנקם והשילום שאנקם מהם ואשלם להם כפעלם:

4

והוא מגזרת והדבר אין בהם כו'. רצונו בזה להביא ראייה אף שלא כתיב בוי"ו שהוא שם דבר, אפ"ה יכול להיות פי' כמו שכתיב שם דבר:

5

כשתתום זכות אבותם כו'. פי' האי לעת תמוט רגלם על ושלם לחודי' קאי, ולא על נקם, כי פורעניות הנקמה לעולם הוא נכון ומזומן עמו:

6

משארצה להביא כו'. רצל"ת מה דכתיב כי קרוב וגו', הרי עכשיו כשהוכיחן משה עדיין לא חטאו, וגם הוא בעצמו תולה בזכות אבות, ועדיין זכות אבות במקומה עומדת, מאי כי קרוב וגו':

1

כשישפוט אותן ביסורין כו'. אבל אין לפרש כמשמעו, כשידין אותן אם לזכות אם לחובה, דא"כ מה שוב ועל עבדיו יתנחם, דפי' ירחם על עבדיו, דלמא דינם יצא לזכות ואז לא יצטרכו לרחמים:

2

ויתנחם הקב"ה על עבדיו כו'. הוצרך להפוך, משום שאחר היסורים היא הנחמה, ואחר כך להודיע שהיא על עבדיו. ומפני שחזר הכתוב ואמר ועל עבדיו, ולא הספיק לו במלת עמו הקודם לו, יחוייב ג"כ שיכפול השם, וכאלו אמר כי ידין ה' עמו ויתנחם הקב"ה על עבדיו:

3

כשיראה כי אזלת יד האויב כו'. תיקן בזה כמה עניינים, שפירש כי יראה כשיראה, כי מלת כי דהכא כמו כי תבואו וגו' שפירושו כשתבואו. ואזלת, ר"ל הולכת. ומלת יד, שב אל האויב, ואף שלא נזכר פה. והוסיף מלת עליהם, להודיע על מי אזלת היד. ואפס, ר"ל תם, מלשון בראשית מז טו אפס כסף. ועצור, ר"ל מכונס על יד המושל. ועזוב, ר"ל מחוזק. והוסיף מלת בהם אחר מלת ואפס, מפני שמלת תם לא יפול רק בהם, כלומר תם בהם היותם עצורים ועזובים. והוסיף מלת הקב"ה אחר מלת ואמר, להודיע שהאומר אי אלהימו הוא הקב"ה. ואמר מלת עליהם, להודיע על מי נאמר אלהימו, שהוא על עבדיו הנזכרים לעיל. ויהיה וי"ו ואמר, כוי"ו ושמר ה' אלהיך לעיל ז יב שפירושו ישמור. ויהיה פירוש המקראות כך, שכאשר ייסר השם את עמו בכל אותן היסורים, ויחזור ויתנחם עליהם כשיראה שיד האויב הולכת ומתחזקת עליהם, ותם בהם עצור ועזוב להיותם בלתי שוטר ומושל, יאמר הקב"ה עליהם, איה עבודה זרה שלכם שהייתם בוטחים בהם, יקומו ויעזרכם. לכן ראוי לכם שתבינו מכל הרעות שהבאתי עליכם, ולא היה לכם שום מושיע מכל העבודות אלילים שבטחתם בהם, ולא היה בם כח למחות בידי, מפני שאני הוא שבידי להשפיל ולהרים, ואין מידי מציל. ואחר כך התחיל להזכיר הנקמות שינקים מהאויבים:

1

אני להשפיל כו'. ר"ל אני אני שני פעמים ל"ל:

1

כי בחרון אפי כו'. רצונו לתרץ, והרי כתיב ישעיהו סו א השמים כסאי וגו', וא"כ הוא עצמו יושב בשמים, ואין שייך לומר שישא ידו לאשר הוא שם. לכך פי' הא דכתיב אל השמים פי' לעצמי, ר"ל אל עצמי. ומה שפירש כי בחרון אפי וכו' ר"ל הרי אין המנהג לישבע, אלא כשמבטיח את חבירו אז נשבע לו המבטיח לאמת את דברו, א"כ הכא הוא אמאי נשבע, כיון שלא הבטיח שום הבטחה. לכך פי' כי בחרון אפי כו', כלומר מ"מ מרוב חרון אפו על האויב להנקם ממנו, ושלא יתנחם מזה, הוצרך לישבע שינקם ממנו: כתב הרא"ם, אבל מלת כי של כי אשא אל שמים ידי, לא ידעתי פירושה, כי אינה סובלת שום אחד מד' לשונות של כי, שהם אי, דלמא, אלא, דהא. ונראה דהכי פירושו, כיון שאין המנהג שנשבעין אלא אם כן שמבטיח לאדם ליתן או לעשות שום דבר, כמו שמצינו בבועז רות ג יג חי ה' שכבי וגו', והוא נשבע לקיים דברו, וההבטחה שהבטיח אותם, או הדבר שדבר לעשות להן, יהיה פי' הכי, כיון שהמנהג הוא לישבע על אשר הוא רוצה לעשות, גם אנכי בשביל החרון אף, שבדעתי לחרות בגוים, אשא אל שמים ידי לישבע, אשר שנותי ברק חרבי וכו'. ויהי' פי' כי דהכא, כמו דהא. ויהיה פי' של אם שנותי, כמו עד אם דברתי בראשית כד לג שפירושו אשר. ופי' הקרא כך, כיון שמנהג הוא לישבע על ההבטחה שמבטיח אדם לחבירו, גם אנכי כן אעשה, ואשא אל עצמי ידי ואמרתי חי אנכי, שהיא השבועה: ויהי' פי' אל שמים, ר"ל אל עצמו הנקרא שמים, שהוא כסאו. ואינו רוצה לומר שתפס השמים בידו ונשבע בנקיטת חפץ, מפני שהחפץ שנוטל הנשבע בידו אינו אלא כדי שיוסיף כוונה ויראה בשבועתו, ואין זה נופל בהשם יתברך. ואל תשיבני מכי יד על כס יה שמות יז טז ופירש רש"י שם שידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו, דהתם לא כתיב לשון שמורה על שבועה כמו שכתוב פה. רא"ם:

2

לשון שבועה הוא. כאלו אמר בחיי עצמותי, לא שהוא מודיע שהוא חי וקיים לעולם:

1

אם אשנן את להב חרבי. ר"ל בזה, איך יתכן שישנן הברק, כיון שאין בו ממשות, דברק הוא המראה של הלהב. ל"פ את להב כו', כלומר אם אחדד הברזל של חרבי, שהשינון בכל מקום הוא לשון חידוד, ולהב החרב הוא הברזל, כמו ש"א יז ז להבת חניתו. ונקרא כן, מפני שהחרב בהתלהטו דומה ללהב. וברק, כמו לברק, שפירושו להיות לה לברק:

2

להניח מדת הרחמים באויבי. פירוש ותאחז ידי במדת משפט להחזיק בה כדי להנקם, ולהניח הרחמים שלא להשתמש בה, עם אויבי שהרעו לכם, ובאויבי שהרעו לכם דבוק עם ותאחז במשפט, לא עם להניח מדת הרחמים. ויהיה פירוש המקראות כך, נשאתי אל שמים ידי ונשבעתי חי אנכי שאשנן את חרבי לעשות לה ברק, כמנהג יוצאי מלחמה, ושתאחז במשפט ידי להשיב נקם לצרי, להנקם מהם מפני שהרעו לכם, שאני קצפתי עליכם מעט, והמה עזרו לרעה:

3

אשר אני קצפתי מעט כו'. רצונו בזה, שלא תאמר מה חטאו גוים בזה, שהרי אתה מסרתם בידם כדי שיתיסרו מידם:

4

ד"א כו' ותאחז במשפט ידי. לטעם ראשון קשה, מדת הרחמים מאן דכר שמיה. ולפי ד"א קשה, הוה לי' לכתוב ותאחז ידי במשפט. לכ"פ גם טעם ראשון. ומפי מורי מהר"ל שמעתי, דהאי ד"א טעות סופר הוא, והכל פי' א' הוא:

5

והמשפט הזה לשון פורענות הוא. ויהיה מלת ותאחז דבוק עם ברק חרבי, שהברק הוא חצו של הקב"ה, שנאמר זכריה ט יד ויצא כברק חצו, והוא הפורענות. אבל אי הוי פי' כמשמעו, לא היה נשמע מיניה מידי, שהרי גם מלך בשר ודם כשיושב במשפט, יכול להטות המשפט לאיזה צד שירצה, ועכשיו שפירשו פורענות, שפיר משמע מיניה לא כמדת בשר ודם וכו', ומקרא מסורס הוא לפי האגדה, וה"ק ותאחז ידי ברק חרבי במשפט:

1

האויב. ויהי' מלת מדם כמו מן דם האויב, ולא יהי' מ"ם מדם מ"ם הסיבה, כמ"ם מדם חלל וגו'. ולשון אשכיר, מלשון ישעיה נא כא שכורת ולא מיין:

2

זאת תהי' להם מעון דם כו'. פירוש ויהי' מ"ם של מלת מדם מ"ם הסיבה. והרא"ם פירש, זאת הפורענות שאמרתי אשכיר חצי וגו' הוא מפני עון החלל, לא בעבור חללי דם שהרגו מישראל, ויהי' מדם חלל, כמו הפוך, והוי כמו מחללי דם, מפני שהעון שעשו הוא בעבור הדם. ומה שכתב למעלה אשכיר חצי מדמן, אין מדמן פירושו של מדם חלל, רק הוא פירוש מדם שבראש הפסוק, והוא דרך משל, שהשכרות של חציו הוא רק מרוב שתיית דם האויב, כאילו החצים הנזרקים על האויב שותים מדמו כ"כ עד שמשתכרים:

3

מפשע תחלת פרצות האויב כו'. מפני שהוא דבוק עם מדם חלל ושביה, שפירושו מפמע חללי דם ומפשע השבי', אם כן צריך ג"כ לפרש מראש פרעות אויב, מפשע ראש פרעות אויב, ופרעות לשון פרצות. ומפני שתחלת הפרצה בישראל, היתה מימי אבותיהם של אלו, למדו מכאן, כשהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומות, נפרע מן וכו'. ומפני שתחלת פרצות האויב אינו מובן שפרצו בישראל, הוצרך לחזור ולפרש מראשית פרצה שפרצו בישראל. רא"ם:

1

על הגזל כו'. לא על שפיכת דמים, שכבר נאמר כי דם עבדיו יקום:

2

ויפייס אדמתו ועמו כו'. פירש אדמתו דהיינו עמו:

3

בפנים אחרים היא נדרשת כו' ר"י דורש כו'. משמע דאין הפרש בין פירושו ובין פי' רש"י, אלא בקרא כי גוי אובד עצות המה, שרש"י פי' על הע"א, ורבי יודא דורשו על ישראל. אף על פי שהם מתחלפים בפירוש כי מגפן סדום גפנם פסוק לב, שרש"י פי' שמעשיהם כמעשה סדום ועמורה, ורבי יודא דורש וכי מגפנם של סדום אתם או ממטע של עמורה, והלא אתם ממטע קדוש. מכל מקום שניהם שוים, שהוא כלפי ישראל. אבל גבי אי אלהימו פסוק לז, שרש"י פירש, שאמר הקב"ה לישראל איה וכו', ורבי יודא דורש שיאמרו ישראל לע"א, יש לומר שמה שכתב רש"י שדברי רבי יודא הם כפירושו ממש עד תכליתו חוץ מגוי אובד עצות המה, אינו אלא על פירוש ואמר, שרש"י ורבי יודא סוברים שאין ואמר דברי הע"א כדעת רבי נחמיה שפירש ואמר האויב שהוא טיטוס וכיוצא בו, אבל לא על אלהימו, דאם כן מאי ר"י דורשו כלפי ישראל דקאמר, הא כלפי הע"א דורשו, אבל עכ"פ אין דברי רש"י ורבי יודא שוים לגמרי, שהרי רש"י פירש ואמר ישראל. רא"ם:

4

בלשון זה משמש וכו'. פירוש נתינת טעם הוא אלמעלה:

5

בלשון דהא. פירש לפירושו, דרבי נחמיה שפירש קרא דכי ידין וגו' כי יריב את ריבם, ויהיה פירוש כי מלשון דהא, ופי' למה אמר לי נקם ושלם לע"א, מפני שיריב את ריבם של ישראל מיד עושקיהם:

6

יגלה הקב"ה ישועתו כו'. דלפירוש רש"י יהיה פירוש ראו, שבידי להמית ולהחיות, ולא כאותן ע"א שעבדתם, אבל לדעת רבי נחמיה שפירש אי אלהימו קאי אהאויב, שיאמר לישראל אי אלהימו וגו', איך יאמר ראו עתה והבינו שבידו להמית ולהחיות, ולכן הוסיף אז יגלה ישועתו, שפירושו שאז תהפך מחשבות האויב ממה שהיתה טרם הגלות ישועתו:

7

מאתי באתה עליהם הרעה. פירוש לע"א:

8

ומאתי תבא עליהם הטובה. פירוש לישראל:

9

כמו כי נשאתי כו'. כלומר כבר נשואה היא ידי בשמים, פי' תמיד אני משרה שכינתי וכו'. אבל אי אפשר לפרש מלשון שבועה, כיון שכבר כתיב פורעניות חמת תנינים יינם וגו' ראו עתה וגו', ואם כן אמאי ישבע עכשיו, אבל לפי פשוטו שפירש"י לעיל, דקאי אישראל, אתי שפיר, שנשבע שינקום מהם, וכן לרבי יודא. אבל לרבי נחמיה שמפרש כל הפרשה כלפי ע"א, אי אפשר לפרש מלשון שבועה:

1

שבת של דיוזגי כו'. פירוש ב' מלות הן, וכפל לשון הוא. ופי' של דיו וזוג, הוא שנים. וזוג הוא מתרגום בבלי, ודיו הוא לשון יוני. ורצונו לתרץ בזה, דקשה לו, אם משה דבר באזני העם שהוא היה מלכם ונשיא שלהם, אבל יהושע מה עניינו בדבר הזה, הרי הוא לא היה נשיא עליהם אלא אחר מיתת משה. לזה קאמר שבת של דיוזגי וכו':

2

לומר שלא זחה דעתו עליו כו'. כלומר שהתורה מעידה עליו שלא זחה דעתו עליו. ולכך קוראו הושע ולא יהושע. ומלת זחה פי' גבה לב וגס הרוח:

1

שהן כהררין תלויין בשערה כו'. פי' כי הרבה דברים יש בתורה שהן דקין כחוט השערה. כהררין מלשון הר, שנרמזין בכל אחד הרבה דברים כהרים:

2

שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר כו'. הוצרך לפירוש ד"א, כי לפי' ראשון קשה, לא הל"ל רק שימו לבבכם וגו' אל כל דברי התורה וגו' כי הוא חייכם וגו', ולמה ליה למיכתב כי לא דבר רק הוא מכם וכו'. לכן פי' ד"א וכו'. ושני עניינים הם, ה"פ אין לך דבר ריקם בתורה, פירוש שיהא נכתב שלא לצורך. ועוד שאם תדרשנו וכו', וה"פ אין לך דבר בתורה שאם תדרשנו וכו'. ולכן כתיב מכם, לרמוז על מתן שכר שהוא עצמותו של אדם ותכלית הצלחתו. ולפירוש ד"א קשה, למה ליה למיכתב כי הוא חייכם, הא כבר נתן הטעם לשימה הזאת, א"נ ה"ל להפוך, דה"ל לכתוב אחר דברי התורה הזאת, כי הוא חייכם, ואח"כ כי לא דבר רק וגו'. לכן פי' גם טעם הראשון:

3

שכן אמרו חכמים ואחות לוטן תמנע כו'. פי' מזה מביא ראיה, שאין לך דבר בתורה שיהא נכתב בחנם שלא לצורך. אבל אקיבול שכר אם תדרשנו, אינו מביא ראייה מזה:

1

בג' מקומות נאמר כו'. וא"ת ולמה אינו מונה בעצם היום הזה דנאמר גבי אברהם, דכתיב בראשית יז כג בעצם היום הזה נימול אברהם, ופירש"י ביום ולא בלילה, ולא נתיירא וכו'. וי"ל דהא דכתיב גבי אברהם בעצם היום הזה, איכא למימר כמו שפרש"י דאתא לאשמעינן דביום שנצטוה נימול, לכן לא נקט רש"י אלא ג' מקומות:

1

באותה מיתה שראית וחמדת אותה כו'. דאל"כ כאשר מת אהרן אחיך למה לי, והלא לא הוא לבדו מת:

1

גרמתם למעול בי. ה"ג על אשר מעלתם בי גרמתם למעול בי וכו'. וכן הוא בספרים מדויקים. ופי' אתם גרמתם לעם שיהיו ממרים את פי וכו'. לא שמשה ואהרן מעלו, אלא שגרמו לישראל למעול בהקב"ה:

1

מרחוק. לאפוקי שלא תפרש כמו נגד ההר שמות יט ב , שפירושו למזרחו של הר, דאם כן מאי נפק"מ למשה אם יראה הארץ מצד מזרח או משאר רוחות:

2

כי אם לא תראנה עכשיו כו'. רצ"ל ושמה לא תבא ל"ל, דבודאי אם לא רשאי כ"א לראות מרחוק בודאי לא יבא. ל"פ כי אם וכו', כלומר אדלעיל קאי, אמה דכתיב עלה אל הר העברים וגו' וראה וגו', ולמה, כי שמה לא תבא, וא"כ אם לא תראנה עכשיו אימתי. ואם תאמר איני חושש לזה, לכן פי' וידעתי וכו':